בין חגי ישראל יש מספר חגים שכולם שמחה והודיה, אחד מהם הוא ט"ו בשבט המציין את ראש השנה לאילנות. חג זה מבוסס על הרצון לומר תודה לה' על הפירות שהוא מעניק לנו ובקשה לה', שתשרה ברכה ביבול האילן. החג נובע מתוך "מצוות התלויות בארץ".
מקור החג
כפי שצויין, טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות והוא אחד ממספר מועדים בשנה שנקבעו כראש שנה. למעשה, ליהדות יש ארבעה ראשי שנים במהלך שנה קלנדרית אחת. קביעת ראש השנה המדויקת לכל תחום הכרחית לקיום מצוות.
מתוך תלמוד, מסכת ראש השנה (ב, א):
"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."
ביהדות כמו ביהדות אין מסתפקים בקביעה אחת וגם לכאן הגיע הויכוח והנה בתלמוד מוצגת לנו מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל לגבי זמן ראש השנה לאילן. בית שמאי טוען כי ראש השנה לאילן הינו באחד בשבט ואילו בית הלל טוען כי ראש השנה לאילן בחמישה עשר בשבט .
מכירים את "השקדייה פורחת"?. שיר הילדים הידוע?, גם אז בימי קדם הכירו זאת היטב ויש החושבים שפריחת השקד היא אשר השפיעה על קביעת "ראש השנה לאילן", ושהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, נבעה מקביעת זמן פריחת השקד.
היהדות, אשר קשורה קשר עמוק לבריאה ומחלקת, חלוקה ירחית, לארבע תקופות בשנה:
תקופת תשרי בחודשים תשרי, חשוון, כסלו.
תקופת טבת בחודשים טבת, שבט, אדר.
תקופת ניסן בחודשים ניסן, אייר, סיוון
תקופת תמוז בחודשים תמוז, אב, אלול.
נמצא כי תקופת החורף היא תקופת טבת, תקופה בה הארץ רוותה מים והאילנות פוצחים בלבלוב.
אך מדוע בית שמאי ובית הלל היו כה חלוקים ביניהם? מתי יש לחוג את חג האילנות?
הסבר לקביעת בית שמאי ניתן למצוא בתלמוד במסכת ראש השנה (יד, א) : "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן. מַאי טַעְמָא? (מי אמר? ) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הוֹאִיל וְיָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה, וַעֲדַיִין רוֹב תְּקוּפָה מִבַּחוּץ. מַאי קָאָמַר? (מה אמר) הָכִי קָאָמַר (כך אמר): אַף עַל פִּי שֶׁרוֹב תְּקוּפָה מִבַּחוּץ, הוֹאִיל וְיָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁלִּיקֵּט אֶתְרוֹג בְּאֶחָד בִּשְׁבָט וְנָהַג בּוֹ שְׁנֵי עִישּׂוּרִין". הפירוש לכך בשפתנו אנו הוא כי: בא' בשבט (ראש חודש שבט) מחצית מתקופת החורף לא עברה, ולדעתם של בית שמאי, אף על פי שרוב החורף אינו עבר, מספיק שירדו רוב הגשמים על מנת לשייך את הפירות הצומחים מעתה לשנה החדשה. על פי ראש"י מהרגע שעברו רוב גשמי השנה, מתחיל העץ בתהליך הצמחת הפרי.
בית שמאי הוסיפו וטענו, כי הפירות שיש על האילנות מרגע זה גדלו בזכות גשמי השנה החדשה, לפיכך פירות חדשים אלו שייכים לשנה החדשה לעומת הפירות שגדלו לפני כן.
בית הלל טענו כי מחמישה עשר בטבת רוב תקופת טבת חלפה. ואנו בימינו חוגגים כאמור את ראש השנה לאילנות כבית הלל.
ניתן להניח כי בית שמאי ובית הלל היו חלוקים ביניהם על המועד הנכון לחוג את ראש השנה לאילנות בשל העובדה כי ארצנו משופעת בטבע רב גוני אשר נובע מטופוגרפיה ומזג אוויר מגוונים: בהם ניתן למצוא את הרי הגליל שם הטמפרטורות נמוכות וישנו שפע של מים, אזורי העמקים, מישור החוף, אזורי המדבר, בקעת הירדן, רמת הגולן והחרמון - אשר בכל אחד מהם עונת הפריחה והלבלוב משתנה. כלומר, אפשר להגיד בפשטות שהסיבה לחלוקה היא שדברים שרואים מכאן לא רואים שם.
ועתה בוודאי תשאלו את עצמכם מדוע ולמה ולמי חשובה כל כך השאלה מתי חל ראש השנה לאילנות. יום זה נדרש לשם קיום מצווה מאוד חשובה אשר עוסקת בתרומות ומעשרות הקשורה בפרות האילנות. מצווה מתוך המצוות התלויות בארץ, כלומר המתקיימות רק בארץ ישראל. על פי המצווה, כל אדם מישראל נדרש להפריש מעשר פירות האילן של אותה שנה דהיינו, כל תוצרת חקלאית שצמחה בתחומי ארץ ישראל, חלקים ממנה מפרישים עבור הכוהנים, עבור הלוויים ועבור העניים או לצורך אכילתם בטהרה בירושלים ולא ניתן לאכול את התוצרת עד שהחלקים יופרשו. התאריך הקובע את מעבר השנה הוא ט"ו בשבט. כך, פירות שנוצרו על העץ לפני ט"ו בשבט שייכים ל"שנת המעשר" שעברה, ופירות שיצמחו על העץ מט"ו בשבט ואילך שייכים ל"שנת המעשר" הבאה.
איסור עָרְלָה הוא אחת מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג המצוות. כאשר נוטעים עץ פרי, אסור לצרוך את פירותיו ואף להנות מפירות עצי הפרי במשך שלוש שנותיו הראשונות.
פירות שהעץ מניב עד ט"ו בשבט השלישי שלאחר הנטיעה נחשבים כפירות 'ערלה' ואסורים לאכילה. לעומת זאת, הפירות שיצמחו החל מיום ט"ו בשבט השלישי והלאה אינם נחשבים כפירות של 'ערלה' והם מותרים לאכילה.
מתוך ספר ויקרא פרק י"ט פסוק כ"ג:
"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל."
מצוות נְטַע-רְבַעי גם הפירות שהעץ מניב במשך שנתו הרביעית עדיין אסורים לשימוש חופשי ויש מצווה לאכול אותם בטהרה בתוך חומות העיר ירושלים הקדושה. "השנה הרביעית" של כל עץ נספרת, בדרך כלל, החל מט"ו בשבט השלישי בחייו של העץ ועד לט"ו בשבט הרביעי. פירות הגדלים לאחר מכן הינם פירות רגילים המותרים לצריכה ומסחר באופן חופשי.
מתוך ספר ויקרא פרק י"ט פסוקים כ"ד – כ"ה:
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל
בט"ו בשבט אנו אוכלים את שבעת המינים בהם נשתבחה הארץ:
חיטה, שעורה, ענבים, תאנה, רימון, זית ותמר.
מתוך ספר דברים פרק ח פסוקים ז' – ח':
”כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ."
הפגיעה בחקלאות
מאז פרוץ המלחמה, שטחים חקלאים באזור עוטף עזה הוצתו ונפגעו, רפתות ולולים נשארו ללא טיפול ועובדים וחקלאים נחטפו ונרצחו.
אזור העוטף הינו לב החקלאות בישראל - הוא אחראי על תחומי חקלאות רבים כמו: ירקות, פירות, חלב, רפתות, לולים ובריכות דגים.
על פי הנתונים שפורסמו על ידי יו"ר חקלאי ישראל ומזכיר תנועת המושבים, כ- 75% מהירקות בישראל גדלים באזור עוטף עזה, בנוסף ל-20% מהפירות ו-6.5% מהחלב.
רק בתחילת חודש ינואר, חלק מתושבי יישובי העוטף חזרו, אבל עד אז שטחים חקלאיים אלו היו שטחים צבאיים סגורים ובזמן הזה, החקלאים לא ידעו להעריך את גודל הנזק שבייבולים, לא יכלו לזרוע, להשקות, לקטוף ולשתול, לא היה להם כוח עבודה, מערכות השקייה ודישון נפגעו והיבול לא החזיק מעמד.
שדה בוער ביד מרדכי.
"כי האדם עץ השדה" - חז"ל
עץ מתחיל לצמוח מגרעין, כאשר מטפחים את הגרעין הוא צומח וגדל לעץ גדול ואיתן. העץ מניב לנו פירות, כך גם התינוק – כאשר אנו מטפחים את התינוק הוא גדל להיות אדם פורח ואיתן, כעץ.
מהגזע גדלים גם ענפים – ככל שאנחנו עושים מעשים טובים, עוסקים בנתינה, עוזרים לחברינו או עוזרים לאמא ואבא – "הענפים" שלנו יצמחו ונגדל להיות עץ איתן ויפה.
"מבחנו של תלמיד-חכם אינו אם הוא חכם, אלא אם הוא "הגון". ורק אם מידותיו מתוקנות, אזיי "ממנו תאכל" - ממנו תלמד"
תמיד חשוב לזכור – כאשר קצת קשה והענפים ייבשו, תמיד יופיעו ענפים חדשים וחזקים אף יותר!
Comentários