סערה בדרום אפריקה

השינויים שעברה דרום אפריקה מאז סיום שלטון האפרטהייד

לפני כחודש הוגשה לבית המשפט בהאג תביעה כנגד ישראל מטעם דרום אפריקה.התביעה טוענת כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה. דרום אפריקה הגישה תביעה זו בצביעות מוחלטת בהתייחס למה שקורה במדינה זאת. בכתבה זו אסקור את צביעות זו ומה בעצם התרחש בדרום אפריקה מאז סיום שלטון האפרטהייד בשנת 1994?

אז מה היה בכלל שלטון האפרטהייד?

שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, שהתקיים בין השנים 1948 ל-1994, היה משטר גזעני שהונהג על ידי המיעוט הלבן במדינה. משטר זה התבסס על הפרדה גזעית קיצונית בין לבנים לשחורים, תוך הענקת זכויות יתר משמעותיות ללבנים. השחורים סבלו מאפליה קשה בכל תחומי החיים: חינוך, תעסוקה, דיור, בריאות ופוליטיקה. הם נותרו מודרים משירותים ציבוריים איכותיים, נאלצו לחיות באזורים נפרדים ונחשפו לאלימות ודיכוי מצד השלטונות.

מדיניות האפרטהייד עוררה התנגדות עזה הן בתוך דרום אפריקה והן ברחבי העולם. פעילים רבים, שחורים ולבנים כאחד, נאבקו כנגד המשטר תוך שימוש באמצעים שונים, ביניהם מחאות, חרמות ופעילות אלימה. בשנת 1990, לאחר שנים של לחץ בינלאומי ומאבק פנימי, נאלצה ממשלת האפרטהייד לבטל את המדיניות. בבחירות דמוקרטיות ראשונות שנערכו ב-1994, נבחר נלסון מנדלה, מנהיג המאבק לשוויון זכויות, לנשיא דרום אפריקה.

דרום אפריקה של סוף שנות המאה ה-20 הייתה סמל של תקווה; אחרי עשרות שנים של שלטון, ההפרדה הגזעית נפלה. לאחר נפילת שלטון האפרטהייד בשנת 1994, החליט נלסון מנדלה ללכת לבחירות חופשיות ראשונות בהן נבחר להיות הנשיא הראשון של דרום אפריקה החדשה. באותה שנה זכה נלסון מנדלה ביחד עם דה קלרק בפרס נובל לשלום בעקבות כך שהצליחו לסיים את שלטון האפרטהייד בדרך שלווה יחסית.

לעומת זאת ב 1999 לאחר כמה שנים של ניסיון התאוששות של דרום אפריקה מסיום שלטון האפרטהייד, הדי התקווה והשמחה של המדינה התפוגגו עם ירידת נלסון מנדלה מן השלטון ומצב במדינה התחיל להתדרדר.

הקושי הגדול ביותר שהיה ונותר הוא שמרבית בעלי המומחיות, הניסיון וההשכלה בדרום אפריקה הם בני המיעוט הלבן. כאשר אותם אנשים פינו את מקומם, נכנסו לתפקידם אנשים בעלי "צבע העור הנכון", להם חסרים הכישורים המתאימים לעבודה, בניגוד לקודמיהם. התוצאה הייתה חוסר יעילות גדול. נלסון מנדלה, האיש שעמד מאחורי צעד זה, היה צריך לבחור בין יעילות לבין שוויון הזדמנויות. הוא בחר באפשרות השנייה משום שבעבור מטרה זו נבחר להיות הנשיא, ו"פתיחת ההזדמנויות" חלה גם על המגזר הפרטי. חברות פרטיות חויבו לשלב אחוז מסוים של שחורים בקרב העובדים הבכירים והמקצועיים שלהם. החל מאותו רגע, רואה חשבון או מתכנת שחור יכול היה להיות בטוח כי תמצא לו משרה, גם אם יהיה צורך להשאיר בחוץ בעלי מקצוע לבנים בעלי ידע טוב משלו. גם לכך היו משמעויות מבחינת יעילות העשייה.

כתוצאה מכך עזבו את דרום אפריקה לבנים רבים שהיו הכוחות העיקריים שמאחורי הפעילות הכלכלית שלה, ולצד לא מעט לבנים אשר נרצחו, לעתים למטרות שוד ולעתים לשם השתלטות על נכסים. ההערכה היא כי מאז סוף האפרטהייד ועד היום עזבו את דרום אפריקה 850,000 לבנים ו-1,700 חוואים לבנים נרצחו.

בעיה נוספת שנוצרה לאחר סיום שלטון האפרטהייד היא השחיתות. השחיתות נפוצה בכל רחבי דרום אפריקה ורק הולכת ומתגברת עם הזמן. חוסר השוויון נובע בין השאר מכך שנכסים לאומיים ניתנו לידיהם של מקורבים לשלטון במקום למדינה עצמה והפכו אותם בין רגע לעשירים, בעוד שפשוטי העם, כולל השחורים שביניהם, לא היה עם מי לדבר על דרישותיהם ומצוקותיהם, פשוט כי לא היה להם מספיק כוח.

פושעים רבים חמקו מעונש על ידי שוחד, פשעים לא זכו למענה משטרתי או צבאי, במטרה לדאוג למקורבים או לבעלי עמדה. כך קורה שהמערכת השלטונית בדרום אפריקה עוברת לאורך השנים הללו בהדרגה מפעילות למען מטרות המדינה לפעילות למען מטרות אישיות.

לאחר שלושה עשורים מסיום שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, אפשר לומר שמדובר במדינה הכוללת טוב לצד הרע, אך ייתכן שהשלטון האכזר והמתמשך הותיר חותם לנצח. מבחינה כלכלית דרום אפריקה היא ללא ספק המובילה ביבשת עם יצוא גבוה ומסחר גלובלי עשיר. כל אלו הם תולדה של מפעלים מקומיים שהיו אמורים לשרת את המדינה בתקופת החרם שעברה. לאחר סיום האפרטהייד התחילו לזרום אליה גם השקעות זרות שהצמיחו את המשק, אך עדיין קיימת ביקורת הגורסת כי הכלכלה במדינה ריכוזית מידי, נשמרת אצל מיעוט קטן וכיום כ50 אחוזים מאזרחי המדינה מוגדרים כעניים והולכים לישון רעבים כל לילה. בעקבות הבעיה הכלכלית אין מספיק חשמל במדינה וכל יום במשך כמה שעות יש ברחבי המדינה הפסקות חשמל יזומות, מה שפוגע בתפוקה של המדינה וגורם לה להפסדים רבים. 

דבר נוסף קורה כיום בדרום אפריקה בעקבות הבעיות הכלכליות שלה. בעקבות הבעיות הכלכליות של דרום אפריקה, המדינה חתמה הסכמים כלכליים עם איראן ובעקבות הקשר בין שתי המדינות הגישה דרום אפריקה את התביעה כנגד ישראל. התביעה בהאג היא הוכחה נוספת לשחיתות הגוברת בדרום אפריקה מכיוון שכיום ידוע שדווקא הרבה מאזרחי המדינה תומכים במדינת ישראל והמדינה מנגד מגישה תביעה ממניעים אישיים שלא לטובת האזרחים – דבר המדרדר את המדינה.

התוצאות של המשפט בהאג לא השפיעו רבות על ישראל חוץ מנזק לתדמיתה. התביעה עצמה הצליחה להראות לעולם את השחיתות הגוברת בדרום אפריקה והביאה לידי דיבור את הבעיה הגוברת במדינה.

לסיכום, מאז סיום שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ב1994, המדינה מנסה ליצור שוויון חברתי, לעומת זאת, נראה שהיא מדרדרת מבחינה כלכלית עם כל יום שעובר ועתידה כרגע לא נראה זוהר במיוחד. השחיתות הגוברת במדינה והעוני המדאיג מביאים לשאלה "מה הלאה?". נקווה בשביל אזרחי דרום אפריקה שראש הממשלה המושחת של המדינה ירד מכיסאו ותעלה ממשלה חדשה שבאמת חושבת על אזרחיה וממגרת את העוני במדינה.