הוריקן של תחרות

האירוויזיון השנה היה מותח במיוחד, בואו נראה מה עברנו במהלכו ועד כמה העולם מקבל את המשלחת שלנו בתחרות.

מבחינת מתח מי יזכה בתחרות היו שלושה מתמודדים מרכזיים: קרואטיה עם השיר "rim tim tagi dim", שהיה אהוב על ידי רוב הקהל ומעביר את התחושות של אחת הבעיות במדינה בה אנשים עוזבים כדי לחיות בערים גדולות עם תנאים טובים יותר. צרפת עם השיר "mon amour", שהוא שיר מרגש על אהבה בו יש מיקוד על היכולות הקוליות של הזמר סילמן, אוקראינה עם "Teresa & maria" שהכיל שילוב של ראפרית וזמרת מוכשרת אחרת, עם מסר שאף אחד לא נולד קדוש ולנו יש אחריות מסוימת על מי שאנחנו, ישראל עם "Hurricane" שמביע את התחושות הלאומיות שלנו לאור מצב המלחמה ולבסוף שוויץ עם "the code" שמהווה משחק מילים על הזהות המגדרית של הזמר בתור א-בינרי (כמו קוד במחשב).

היו ציפיות גבוהות מהזמר הצרפתי סילמן, שבהופעת הגמר שלו היה את רגע השיא בו הוא מתרחק מהמיקרופון ושר את הפזמון בלי המוזיקה, אבל דווקא אז הקול שלו נשבר מעט והסיכויים שלו לזכות בגמר ירדו. לעומתו נמו, הזמר של שווייץ עשה מהלכים עם הרבה סיכון על הבמה עם דיסק מסתובב תוך כדי שהוא שר, הוא היה עקבי ומרשים במהלך כל ההופעות שלו בסך הכל. השיר של קרואטיה היה צפוי לנצח את הגמר, עם הביט הקליט והאנרגיות שהזמר הוציא. אוקראינה הופיעה בביטחון וקיבלה אהדה רבה מהקהל וישראל, שלמרות התלתולים בדרך השיגה מעמד גבוה במדדים.

סיכום המקומות של התחרות הוא שווייץ במקום הראשון שוודיה, במקום השני קרואטיה, במקום השלישי אוקרינה, במקום הרביעי צרפת ובחמישי ישראל, מקום מכובד מאוד שעד אליו עברנו דרך מתולתלת.

(הזמר של שווייץ על הדסקית בהופעת הגמר)

כפי שציינתי עברנו דרך עם מספר קשיים, למשל לפני השיר "הוריקן" היינו אמורים לגשת עם השיר "October rain" ו-"Dance forever" בתור אופציה חלופית. אמנם ארגון השידור האירופי דחה אותו בטענה שמביע מסרים פוליטיים, דבר שחל עליו איסור לפי חוקי התחרות. הוא מתייחס לעובדה שיש אזכור של מאורעות השבעה באוקטובר, בכותרת, בפזמון וגם במספר שורות כגון השורה "hours and hours and flowers" המכילה את המילה "פרחים" כסמל לחיילים הנופלים בקרב, בשורה "and I promise you that never again" המתייחסת לשבועת ה"לעולם לא עוד" על השואה, בשורת ההתחלה "those that write history stand with me" שיכולה להיתפס כקריאת תעמולה ובבית הסיום "לא נשאר אוויר לנשום, אין מקום, אין אותי מיום ליום, כולם ילדים טובים אחד אחד" בעלת אותו אזכור לקורבנות הטרור. גם החלופה של "Dance forever" מתייחסת למסיבת נובה בעצב ובתקווה, אם כי באופן פחות ישיר.

הפירוש של השיר כפוליטי נטוי במחלוקת. בשבילנו מדובר באירוע ביטחוני, המדינה מגנה על עצמה מפני ארגון טרור אכזרי והיא מנסה להיאבק בו באופן הכי מוסרי הומני שאפשר. כך היינו רוצים שהמצב יראה לכולם. אך לצערנו, בעיית הפלסטינים אינה קלה לפתרון, כבר מאז סוף מלחמת העצמאות, בו ישראל השיגה שטחים שהם מעבר לתוכנית החלוקה, נוצר מתח מסוים בתדמית העולמית שלנו, וחמאס מנצל את הלוחמה הפסיכולוגית שלו היטב כדי להאיר אותנו באור אפל וכדי לעצב לכל הצופים מהצד את התמונה של המצב לרצונו. מאז אותו מהלך, יש בעולם מתנגדים רבים לפעולות המדינה, בין אם הביסוס שלהם אמין ובין אם לא, האירוע הפך ל"פוליטי" בכך שניתן להתווכח עליו, יש לו אופי של מאבק כוחות ואנשים בעלי יכולת השפעה יכולים לבחור צד במחלוקת, לכן האירוויזיון לא יכול לשלב מסרים כמו בשיר מחשש להאשמות בתמיכה באחד הצדדים, דבר שהוא פוליטי מטבעו.

בתגובה לדחייה, שר התרבות מיקי זוהר אמר: "זהו שיר מרגש, הדן בהתחדשות ובתקומה מתוך מציאות שברירית מאוד של אובדן וחורבן, ומתאר את הלך הרוח הציבורי הנוכחי בישראל בימים אלה. אנו רואים עכשיו בצורה הכי ברורה כי חיינו - כחברה אחת, מאוחדת - מצליחים לגבור אפילו על הסבל הגדול ביותר. זהו אינו שיר פוליטי". מה שמראה על הבעייתיות בלהגדיר משהו כפוליטי.

לבסוף, השיר עבר מספר שינויים והוגש לאירוויזיון בהצלחה. זאת לאחר עירוב של הנשיא הרצוג בנדון, שקבע שחשוב יותר שהמדינה תשתתף באירוויזיון ותביע את קולה מאשר שנישאר מקובעים ברצון לשמור על הניסוח, לקחו את הכותבים וביקשו מהם לשנות את השיר לפי דרישות האיגוד. כל השורות הפוליטיות לכאורה, שונו במילותיהן ולמרבה ההפתעה, נשמרה הרבה מהתכלית שעמה נכתב, אפילו החרוז בפזמון המרכזי נשמע דומה: "I'm still wet from this October rain" אל מול "I'm still broken from this hurricane" 

לאחר ההופעה הראשונה עם השיר בכיכובה של עדן גולן, הוא תפס תאוצה ונהיה לאחד מהפופולריים ביותר בתחרות. אפילו ביוטיוב למשל, ניתן לראות שהוא השני הכי פופולרי, מתחת לשווייץ. הניקוד של האירוויזיון מגיע בשני חצאים, הראשון הוא ניקוד הקהל שבו הצופים מכל מדינה מנקדים את כל המדינות חוץ משלהם, השני הוא ניקוד השופטים שלכאורה אמור להיות מקצועי ועל ידי 5 מתמחים לכל מדינה. קיבלנו אהדה רבה מהקהל, כ-323 נקודות במקום השני קצת מתחת לקרואטיה עם 337. טבלת ההימורים של האירוויזיון מראה שישראל באופן עקבי הייתה במקומות הגבוהים ולקראת הגמר היינו המדינה השנייה עם הסיכוי הכי גבוה לנצח (16%) מעל שווייץ (15%) ומתחת לקרואטיה (52%). אמנם ניקוד השופטים עוד לא ניתן וכידוע, השופטים נוטים לפעמים לסטות מדעת הקהל, כפי שקרה שנה שעברה כשפינלנד עם השיר "cha cha cha" הייתה במקום הראשון בפער (376) לפי ניקוד הקהל, אך השופטים הנחיתו אותה למקום הרביעי (150) דבר שבסוף לקח ממנה את הניצחון ושם אותה במקום השני.

במקרה של ישראל, קרה משהו דומה בלשון המעטה וסך השופטים של כל המדינות שמו אותנו במקום ה-17 עם 52 נקודות בלבד, הדבר קובע שיא חדש בפער שבין ניקוד הקהל לניקוד השופטים, שעומד על כ-271 נקודות (הדוגמה הכי קרובה למקרה כזה הייתה ב-2019 עם פער של 251) כך שבסוף הגענו למקום החמישי בתחרות, הישג מרשים לאור הפער וכשלעצמו. הרבה מדינות לא שמו את ישראל ברשימת הניקוד שלהן, ואלו שכן, נתנו במקסימום 8 נקודות. יש כאלו שיגידו שהשופטים בוחנים באופן יותר אובייקטיבי ושהטעם שלהם במוזיקה שונה מהממוצע, דבר שעוזר להופעות שאינן פונות לקהל הרחב להשיג סיכויי הצלחה בעצמן. אולם שני דברים מחשידים קורים סביב ומזכירים שהמציאות לרוב אינה כפי שהיא נראית, ושיכול להיות פוליטיקה מאחורי הדברים. הראשון הוא שבהופעה של עדן גולן לא היו פגמים בולטים אם בכלל, היא הייתה מוצלחת הן מבחינת הריקוד ומביצוע השירה, כך שמקום נמוך כמו 17 מרגיש בלתי מידתי בשביל הופעה כזו. השני הוא שלא ניתן להכחיש את הפוליטיות שחדרה פנימה לאירוויזיון ואת המתח שהיה בכל מקום, גם מאחורי הקלעים וגם בבמה עצמה:

אחד משופטי אירוויזיון של נורווגיה לא הצביע לנו כלל בטענה שאסור היה לנו להשתתף בשל המצב בעזה, בנוסף לשופטים אחרים שלא היו רוצים ששמם יהיה מזוהה עם המדינה שלנו. גם אלכסנדרה, הזמרת שייצגה את אותה מדינה שנה שעברה החליטה לא להשתתף ולייצג את המדינה בנתינת הניקוד. אפילו הזמר של פינלנד משנה שעברה, קארייה, לא הגיע לאותו הטקס בטענה ש"זה מרגיש לא נכון", דבר שנשאר נתון לפרשנות. בכללי כאשר היה צילום שלו רוקד עם עדן גולן בשמחה, איש אבטחה מהמשלחת הפינית ראה את הצילום ודרש מהמשלחת הישראלית שימחקו אותו מהרשתות.

היו מחאות פרו-פלסטיניות בחלק מהאזור מחוץ לתחרות, עם עצומה של 50,000 באתר change.org למנוע מישראל להתחרות. היו גם כמה מחאות על הבמה בתחרות, עם רמיזות לתמיכה בפלסטין עם בגדי לבוש וסמל אבטיח. הזמרת הנציגה של אירלנד אמרה בראיון שהיא בכתה עם המשלחת שלה על כך שישראל העפילה לגמר, כאשר היא לבשה כאפייה על הצוואר כדי להביע את תמיכתה בפלסטין. אפילו לורין, הזמרת שניצחה בתחרות הקודמת אמרה שלא תביא ידנית את הגביע לעדן גולן בהנחה וישראל תנצח אלא תניח את הגביע ותלך לפני ההכרזה. בלי להתחשב בעובדה שכל מה שזה יעשה יהיה לפגוע בזמרת שלנו, לא במדינה. בבלגיה קצת לפני שידור החצי-גמר של ישראל, הופיעה הודעה על "הפרה של זכויות אדם על ידי ישראל" במסכי הטלוויזיה במשך זמן מה עד תחילת השידור.

בחזרה הגנרלית שלנו בחצי גמר, היו קריאות בוז כאשר גולן שרה את הבית האחרון בעברית. אמנם לדבריה הקריאות האלה דרבנו אותה להמשיך ולייצג את היופי שבתרבות שלנו למרות הכל, וזה מעיד הרבה על האופי המקצועי והכוח הנפשי שלה. זו חוויה נוראית להרגיש שכולם עוינים לך מסביב, בעיקר עם שנאה עיוורת, אבל המשלחת שלנו ראתה בכך הזדמנות להשמיע את קולנו אל מול אירופה ולהראות את היכולות שלנו וזה ראוי להערכה.

נראה שעד כמה שניסו להימנע מכך, האירוויזיון כן היווה פלטפורמה פוליטית בסוף. תחרות שנועדה לאחד קהילות דרך מוזיקה, לחגוג את התרבות של כל מדינה, הידרדרה בתכלית שלה בזמנים טעונים אלו. היו כמובן הרבה מאוד אנשים שהעריכו שירים בשל היותם שירים, אפילו לישראל, הורגשה התמיכה בכל העולם ובניקוד הפומבי שקיבלנו, פשוט חבל שעם כל השירה היה גם רעש.