מסכות חברתיות

בפורים לובשים מסכות לשבוע אבל אני יכול להעיד על עצמי שאני לובש כל השנה.  כתבה זו עוסקת בנושא מסכות חברתיות איתן אנחנו מסווים את התחושות האמיתיות שלנו בחברה.

רבים מאיתנו, בין אם במודע לכך ובין אם לא, מסתירים חלק מהאישיות שלנו כדי להתאים לסיטואציה חברתית מסוימת. הבדיחה לא באמת הייתה מצחיקה, והשיחה לא באמת הייתה מעניינת, אבל אנחנו ממשיכים להקשיב במבט מעוניין ולצחוק את אותו צחוק מזוייף כי בחברה שלנו ככה מקובל לעשות. בכל סביבה חברתית נוטות להתפתח נורמות וציפיות מהאדם שנמצא בהם, בדרך כלל הן אינן רשמיות ואנשים נוטים "להסתגל" אליהן. לכל אדם יש צורך טבעי להשתייך לחברה שבה הוא נמצא, הרי שהקבוצות בטבע שרדו ביחד בזמן שהבודדים נשארו בחסרון. אף אחד לא אוהב את תחושת הבדידות ומכאן שעדיף להבטיח מקום בקבוצת אנשים, גם אם זה אומר להעמיד פנים מידי פעם על מנת שיקבלו אותך. בדרך כלל אפשר למצוא אנשים בעלי אופן חשיבה דומה וליצור איתם קשר חברי, רק שהדבר אינו תמיד קל היות ואנשים בקבוצה ממהרים לשפוט אחרים לפי התכונות שהם מציגים, עמן גם תחומי עניין וצורות התנהגות. למשל אם נוכח גבר שהוא מאוד רגיש ויכול לבכות בסיטואציות עצובות, או אם בכיתה יש מקצוע ששונאים, ויש תלמיד אחד שמאוד מתעניין בו. במקרה הראשון נוצר דיסוננס בהתנהגות של הגבר, מצפים שיפגין ביטחון ויראה חוסן נפשי. במצבים פחות מלבבים יכולים לחשוב שהוא "מתנהג כמו בת" ולהשליך עליו את העלבון. כתוצאה מכך, הוא מחליט שהוא לא מפגין את רגשותיו יותר, הוא עוטה על עצמו "מסכה" ונהיה דומה לעמיתיו בקבוצה. במקרה השני יש תלמיד עם תחום עניין שאינו אטרקטיבי אצל תלמידי הכיתה, והוא יוצא חריג מביניהם, הם יכולים לחשוב או להגיד לו "אתה בטח נורא משועמם בחיים אם זה מעניין אותך" או בנושאים אחרים לקרוא לו מוזר או קריפי ולדחות אותו מהקבוצה. גם הוא ככל הנראה יחליט להסתיר כל קשר עם תחום העניין. הוא יחליט לעטות "מסכה" ולדבר רק על הנושאים המעסיקים את הקבוצה.

המקרים הללו מתמקדים בנסיבות ספציפיות להסתרה של רגשות אבל באופן כללי יכולות להיות כל מיני סיבות ויתרונות. מקודם תואר החשש מדחייה - כואב הרי להידחות על ידי החברה והסתרת החלק הדחוי עוזרת במניעה שלה. אנשים מושפעים ממה שאחרים אומרים עליהם והדבר מכתיב לתוכם את מה שהם חושבים על עצמם, החוויה שבה הקבוצה אומרת לאחר שהוא אינו מתאים יכולה להיות מאוד חודרנית, ככה שאפשר להבין את החשש ואת הנסיבות שהובילו לעטיית המסכה. בנוסף, אותה מסיכה משמשת הסוואה טובה ומגן מאוד חזק לעלבונות, במהלך העטייה כל החולשות של הלובש מוסוות, הוא עוקב אחר הכללים של החברה ועל כן הסיכוי לקונפליקט ופגיעה נמוך מאוד. המגן שבה נמצא בריחוק הרגשי של הלובש מהמצב החברתי, אם מישהו מעליב אותו, אין באמת סכנה, משום שהאדם האמיתי לא נוכח בעלבון, אלא רק המסכה. כמו שבתיאטרון, השחקנים הם שחקנים והדמויות הן רק דמויות. כך שהיא כמו כלי "לחימה" חברתי נגד עלבונות הרגשת הדיכוי של המשתמש.

אולם, המסכה היא חרב שחדה משני צדדיה, אם רק הדמות נמצאת על הבמה, איפה בעצם נמצא השחקן? למה לו להעמיד פנים שהוא מישהו שהוא לא? ולמה להתכחש למי שהוא באמת? במחיר ההסתרה עומדת הכנות, שלך עם עצמך, ושלך עם הסביבה. אתה משקיע כל כך הרבה אנרגיות על מנת להיות מישהו שאת לא, ופוגע בעצמך בתהליך. עלולות לצוף שאלות עם הזמן של האם הם באמת יהיו חברים שלי אילולא היו מכירים אותי באמת? או שהם רק חברים של מי שאני איתם? כולם בחברה משחקים את אותו המשחק, "שלום שלום, איך אתה? אני בסדר" דרך המסיכה מדובר בתסריט, אבל דרך העיניים מדובר בקשר אנושי שיכול להתממש. אם כל מה שיעשה יהיה כדי להתאים לציפיות החברה, כלל הנושאים המשותפים יהיו שטחיים בלבד ולא יהיה מקום לשיחות עמוקות יותר, בהן מתחזק הקשר הבין אישי, יש צורך בחשיפה מסוימת לאנשים אחרים דרכה מתבסס האמון. מאוד קשה ומעייף לשמור את המסכה על הפנים, כל רגע מוקף החשש של להיתפס לא מוכן וצריך להיות ערני כדי להגיב נכון, לבני אדם יש פגמים ולהסתיר אותם דורש מאמץ, דבר שמעורר שוב את השאלה של אם באמת שווה להמשיך לעשות את זה.

שמתי לב שהתופעה מתעצמת בזמן האחרון, אם כי תמיד הייתה קיימת. המדיה החברתית, שבה כולם משתמשים, נוטה להציג מודל אידיאלי של האדם באופן מסוים, אנשים מפרסמים את ההצלחות שלהם, רגעי שיא ואת הצדדים הכי יפים בכל התמונות. הרי שכל הכישלונות והבעיות לא מעניינות אף אחד, בטח שלא את האלגוריתם שמציג אותן. הדבר יוצר רומנטיזציה מסוימת על ישות שתמיד שמחה, תמיד צוחקת, תמיד שנונה, נראית יפה ושאין בה פגם. אין לי ספק שהדבר משליך על האופן שבו אנחנו שופטים אנשים בחברה, שלא לציין את האופן שבו אנחנו עצמנו מתנהגים בה. הסטנדרט שלפיו קובעים מי מתאים בקבוצה עולה, ואיתו גם כמות המסכות. יש הרבה שיחות, שלכאורה מהנות, שיחות חולין על כל נושא שמעניין את הקבוצה, אך מעבר להן אין תכלית, אין קשר עמוק ואין ייחודיות למי שמדבר.

בני אדם אינם מושלמים, לכל אחד יש פגמים משלו. בגלל שאף אחד לא מושלם, אין צורך לצפות מאחרים שיהיו כאלו ואין צורך שאחרים יעמידו פנים כדי לעמוד בציפייה הזו. כאשר מישהו מוריד את המסיכה שלו ונהיה כנה מול אחרים, נוצרת האפשרות שבה הם יעשו את אותו הדבר. דרך החשיפה מתעמקים הקשרים, קשרים המתקיימים בזכות השונות ולא למרות השונות. כדי להשיג קשר כזה, צריך לעשות משהו קשה, שכן רוב אלו שעוטים את המסיכה נכוו כבר בעבר וחוששים מאוד מאותה דחייה כואבת. לפי דעתי, יש תקווה בחברה ובעיקר בתיכון הנדסאים, המקום שבו הרבה אנשים מיוחדים בדרכים שונות נמצאים במקום אחד. יש לתלמידים כאן את היכולת להזדהות אחד עם השני ולהכיל את השונות. אולי יש קושי חברתי מסוים אבל הוא אחת הסיבות שבגללן כדאי להיפתח, זה בסדר להיות שונה, אף אחד פה לא ישפיל אותך או יתבריין אליך משום סיבה שהיא. שאלה לי אליכם לסיום, איזו מסכה אתם תסירו בפורים הקרוב?