"המשפחה שלי נפגעה- עכשיו המפגע שוחרר"המציאות של משפחות רבות בישראל

״הבעיה היחידה היא שלשחרר טרוריסטים זה לסכן את האזרחים שלנו, לפגוע בנפגעים קודמים וגם פשוט עסקה כל כך לא הגיונית. טרוריסט = ילד תמים?״

אזרחי ישראל ידעו ימים טרופים רווי מלחמה גם טרם מלחמת חרבות ברזל. אולם המתח המתמשך הכרוך בשחרור אסירים למען קידום מטרות המלחמה, מהווה מעין רמז מטרים לבאות ואולי אף בעצמו מקפל בתוכו את הטריגר למלחמה הבאה. 

יום העצמאות, 2022:

פיגוע באלעד, אחד מיני רבים כחלק מגל טרור בתקופה ההיא. בד בבד עם החגיגות והשמחה ברחובות, נרצחו על ידי מחבלים ארבעה נפשות ונפצעו ארבעה נוספים. הפיגוע נודע לשמצה כ״טבח הגרזנים באלעד״. 

חרבות ברזל, 2023:

ב 7 לאוקטובר נחטפו כ250 אזרחים ישראליים לרצועת עזה על ידי ארגון הטרור ״חמאס״. בתמורה לשחרור החטופים, ישראל משחררת אסירים מחבלים פלסטינים. שניים מהם, סובחי אבו שקיר ואסיר א-רפאעי הם מבצעי פיגוע ״טבח הגרזנים״. משפחות רבות שמחו על החזרת החטופים, אך אחרות הסתגרו בבתיהם בפחד. דיברתי עם לשם (16), שבן דוד שלה נפצע קשה בפיגוע הנ״ל, על תחושותיה לגבי שחרור המחבלים בתמורה לחטופים. 

״באותה התקופה שזה קרה ההורים שלי לא סיפרו לי כלום. לא אמרו לי מה קרה ומתי. אולי זה היה בניסיון להגן עליי, אולי זה היה בניסיון לא להפחיד אותי. לא ברור לי למה הם חסכו ממני פרטים. אולי עכשיו לאור התקופה הם הרגישו שזה הרגע לספר לי הכל. גיליתי שהוא נדקר יחסית לא מזמן כשהוא היה קרוב לבית שלו בירושלים ושהוא נשאר כמעט משותק לגמרי. אם אני אהיה כנה לגמרי, למרות שאני לא קרובה לאליהו, בן דוד שלי, זה השאיר אותי מזועזעת.

כשהיא סיפרה לי, אמא שלי הייתה המומה. אח שלה, יצחק, עבר גם הוא פיגוע בסביבות אותה התקופה. העובדה ששניים מהמשפחה שלה עברו ניסיונות רצח תסכל אותה. היא אמרה שזה מפחיד אותה לחשוב על איך אנחנו יכולים לחיות בישראל בסיטואציה כל כך מסוכנת ומפחידה. היא בעיקר פחדה מהמשך חייו של אליהו. הוא היה בסך הכל נער צעיר, עם חיים ועניינים משל עצמו, עובר שידוכים…ובאותה התקופה כל החיים שלו פשוט נעצרו. דבר נוסף שגרם לחשש רב היה העובדה שהוא ישאר משותק. אמא שלי בעיקר חששה שלא יוכל להמשיך ללכת יותר לעולם. אני לא הייתי שם כשסופרה הבשורה, אבל למרות שעבר זמן כשגיליתי ושהמצב שלו כבר היה ידוע, אני עדיין מפחדת על שלומו. 

כששמעתי על שחרורו של המחבל חשתי זעם. זה פשוט לא פייר. איך אפשר לשחרר בן אדם שניסה לרצוח בן אדם אחר? איך זה הגיוני שאליהו צריך לחיות עכשיו בפחד התמידי הזה של- ״הדוקר שלי מסתובב חופשי״? התשובה היא שזה לא. זה לא פייר וזה לא הגיוני. אבל לצערי זה המצב ויש דברים שחייבים לעשות. לפחות חלק מהשבויים חזרו בעסקה. זה מה שחשוב.

עם זאת אני חלוקה בדעתי. אני מאמינה שצריך לנקוט בכל הצעדים כדי לשחרר את השבויים מעזה, גם אם זה בא במחיר של לשחרר טרוריסטים. הבעיה היחידה היא שלשחרר טרוריסטים זה לסכן את האזרחים שלנו, לפגוע בנפגעים קודמים וגם פשוט עסקה כל כך לא הגיונית. טרוריסט = ילד תמים? אני מאמינה שהעסקה כן שווה את שחרור החטופים משום שאני מאמינה שחמאס לא היו מתפשרים על שום דבר אחר. מקווה שכולם כבר יחזרו הביתה.

הדילמה העיקרית שחשבתי עליה תקופה ארוכה מתייחסת לשאלה הקודמת- האם שחרור טרוריסטים שווה את שחרור החטופים? כפי שכבר ציינתי, אני מתוסכלת בשביל אליהו. מתוסכלת, מרחמת ומפחדת. אבל בסופו של יום, ישנם ילדים קטנים חטופים שצריכים להמשיך את משך חייהם בדיוק כמו כולנו. ישנן משפחות שלמות שהיו שבויות בעזה והעיקר הוא להחזיר אותם. מעבר לדילמה הזאת, אני לא חושבת שהיה משהו אחר.

כשהיא שמעה על שחרור המחבלים אני זוכרת שאמא שלי הייתה מופתעת ומזועזעת. היא אמרה לי שהיא מאוכזבת מממשלת ישראל ואיך הם יכולים להסכים לעסקה כל כך אכזרית. מי שסיפר לאמא שלי הייתה דודה שלי, אשתו של אח של אמא שלי. היא אמנם לא האמא של אליהו, אבל היא דודה שלו. אני זוכרת כמה היא הייתה המומה גם היא כשהיא סיפרה לאמא שלי את הבשורה בפחד ובחשש. עכשיו הם כבר יותר שלמים עם ההחלטה, אבל אני יודעת שבכל זאת, עמוק בפנים, הם עדיין מאוכזבים וכועסים. ״

הראיון קורע הלב עם לשם השאיר אותי עם תחושה של כעס, והעלה בי הרבה שאלות; כיצד דבר כזה יכול לקרות?, איך כחברה הגענו למצב שבו בשביל הבטיחות של אדם אחד צריך להקריב את זו של אחר?